|
ס. צ.
רק אתמול לא היית מלגלגת עלי וצוחקת על רגש של גבר וצבע של גרב.
רק שלשום עוד היית חביבה, לא היית מדברת ביתר זלזול וביתר תחכום.
כבר נתת לי תקווה, כבר אמרת לי "תבוא ותשב", כבר חלמתי על שתי טבעות אך הערב
את אומרת "תקום ותלך". לדוברי שתי שפות לפעמים אין הבדל בין "תבוא" ו"תקום".
ואני תימהוני מתהלך בין ביתי לביתך, שוב הולך והולך בחיבה או בזעם
ורוחות מהים וריחות פרדסים מתגייסים ומנסים (וששים) להשכיח חיבה אבודה.
כן הספר הוא ספר חדש אך התוכן ישן, זה ידוע מזמן, כמובן, וכל פעם
על קירות הבתים מכחוליי המרוטים להוטים לצייר לי תקווה אך יוצאת רק פרידה.
והגיע הזמן, כבר נשלח המטען, ונשאר רק עוד רגע קטן ואני מפסע
ועוצר לשתיית הקפה כי ברציף תחנת הרכבת למה עוד ניתן לחכות..
את פושטת לי יד, זה נחמד, אך הקשר אבד, כבר ציירתי פרידה, אני קם ונוסע.
הרכבת אמנם מתעכבת אך היא מתקרבת והיא אף תגיע עוד כמה דקות.
ורחוק וגבוה מכאן, שם בעיר בלי מקדש ומשכן, המגדלת זקן בין היתר
שם אלך ואלך בין שכונה לשכונה וכל עוד לא נתקל במשחית ואוחז במכחול
בין תקווה לייאוש, בין שמחה לפרידה, בין כל מה שהיה ויהיה, בגלוי ובסתר,
על קירות הבתים, על פרוות הכלבים בצבעים שאינם נמחקים אצייר את הכול.
|
|
|
מילים : יורי ליפמנוביץ`
מתעוררת הרוח
